שטויאר נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ

פסק דין

זהו פס"ד בתביעה לשחרור כספי פיצויים ע"ש התובע מקרן פיצויים על שמו המתנהלת על ידי הנתבעת.

ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:

התובע הועסק כטכנאי רנטגן בביה"ח הדסה בין השנים 1988-2001.

התובע פוטר מעבודתו בהדסה ביום 30/11/2001.

לתובע נמסר מכתב סיום עבודה (צורף כנספח ב' לכתב התביעה) ובו נקבע כי עם סיום עבודת התובע בהדסה, ישולמו לו סכומים שונים ובהם בין היתר: "פיצויי פיטורין עבור תקופת עבודתך בהדסה בשיעור 150% (עם אפשרות להשאיר 100% מסכום הפיצויים בקופת הפנסיה, לצורך הקפאת זכויות) + 5% פיצויים לכל שנת שירות בהדסה".

למכתב צורף מכתב שכותרתו "שחרור חלק המעסיק" מקופת הגמל "שגיא".

כספי התגמולים והפיצויים הופרשו לקופת הגמל "תשורה" אשר הועברה מאוחר יותר לבעלות הנתבעת.

עם הגיעו לגיל פרישה, פנה התובע לנתבעת בבקשה לשחרור כספי התגמולים והפיצויים, אולם הנתבעת הסכימה לשחרר רק את כספי התגמולים, ואילו בקשתו לעניין כספי הפיצויים סורבה בטענה שלא הגיש את המסמכים הנדרשים, לרבות מכתב שחרור מהדסה (ר' נספח ו' לכתב התביעה).

לטענת התובע, הדסה מסרבת לתת בידיו מכתב שחרור של כספי הפיצויים והנתבעת מחזיקה בהם שלא כדין. מכאן התביעה שלפניי.

ביום 10/01/2014, ניתנה החלטה לפיה על הנתבעת להגיש את עמדתה בתוך 14 יום. כמו כן נקבע כי על ביה"ח "הדסה" למסור את עמדתו בתוך 14 יום והאם ברצונו להצטרף כצד להליך, בהיותה מעסיקתו של התובע בתקופה הרלבנטית לתביעה. מטעם "הדסה" לא התקבלה כל תגובה.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ביום 13/02/2014, בו נטען בתמצית כי היא אינה הנתבעת הנכונה משמהות המחלוקת היא בין התובע לבין מעסיקו לשעבר – ביה"ח הדסה. כמו כן טענה הנתבעת כי היא פעולת בהתאם להסדר תחיקתי הקבוע בחוזר גמל 2003/5 אשר מונע מבעדה לשחרר את כספי הפיצויים הרשומים על שם התובע ללא אישור המעסיק, וכי היא מותירה את ההחלטה לעניין שחרור הכספים לשיקול דעתו של בית הדין.

ביום 18/02/2014 קבע בית הדין, כי התובע יגיש הודעה בדבר שיעור הפיצויים ששולם לו (ככל ששולם) עם סיום עבודתו בביה"ח הדסה.

התובע הגיש הודעה לבית הדין בה נאמר כי שולמו לו ע"י ביה"ח הדסה הפיצויים בגין רכיבי השכר הקבועים ואילו בגין רכיבי השכר המשתנים הושארו הכספים בקופת הפיצויים נשואת תביעה זו.

לאור האמור לעיל ובהעדר תגובת ביה"ח הדסה, ניתן בזאת פסק דין על יסוד החומר שהוגש בתיק בית הדין ומשאף צד לא ביקש לקיים דיון בתביעה.

למען הסר ספק נציין, כי התשתית הנורמטיבית לעניין הפרשות מעביד לפיצויים נקבעה בס' 26 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"):

"(א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה –

(1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה;"

מכאן, שעובד שחדל לעבוד בנסיבות שאכן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, כבמקרה דנן, זכאי לקבל את הכספים ששולמו על ידי המעסיק לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, וכספים אלה אינם ניתנים להחזרה למעסיק.

לעניין ס' 26 לחוק נקבע בבית הדין הארצי בדב"ע נג/ 6-5 תפזול תעשיות כימיות בע"מ - הקופה המרכזית לפיצויים שליד בנק לאומי בע"מ, פד"ע כו' 244 כי "המטרה של סעיף 26 לחוק היא ברורה ועולה מנוסחו של החוק ומתכליתו - להבטיח כי העובד (או שאיריו) יקבלו את פיצויי הפיטורים המגיעים לו שעה שיהיה זכאי להם" (ההדגשה אינה במקור, י.ש.)